יש מנהיגים שמבינים שכוח אמיתי לא נמדד רק בכמה חזק אתה צועק, אלא בכמה אנשים מוכנים לעמוד מאחוריך ברגע האמת. יש מנהיגים שיודעים לבנות קואליציה, לנהל אגו של בעלי ברית, לשמור על כבודם של שותפים, ורק אז להפעיל עוצמה. ויש מנהיגים שמתבלבלים בין המדינה שהם מייצגים לבין המותג האישי שלהם.
דונלד טראמפ, יותר מדי פעמים, נראה שייך לסוג השני.
הבעיה של טראמפ אינה רק איראן, אינה רק נאט"ו, אינה רק סין ואינה רק הכלכלה. הבעיה עמוקה יותר: טראמפ מתנהל לעיתים כאילו ארצות הברית היא במה אישית, והוא השחקן הראשי שחייב לקבל את כל מחיאות הכפיים. אבל נשיא ארצות הברית אינו כוכב יחיד במגרש. הוא לא אמור לשחק בשביל הסטטיסטיקה האישית שלו. הוא אמור לשחק בשביל הקבוצה: ארצות הברית, בעלות הברית שלה, המערכת הבין-לאומית שהיא מובילה, והאזרחים שאמורים להרגיש שהוא משרת אותם ולא להפך.
ההשוואה לעולם הכדורגל כמעט מתבקשת. יש שחקנים שמחפשים את השער האישי, גם כשהמסירה הנכונה הייתה מביאה לקבוצה ניצחון. הם רוצים שהמהלך יירשם על שמם. ויש שחקנים אחרים שמבינים שהגדולה האמיתית היא לא רק להבקיע, אלא לדעת מתי למסור, מתי לפתוח שטח, מתי לעבוד בשביל הקבוצה ומתי לתת לאחרים לזהור. מנהיג מדינה, בטח מנהיג המעצמה הגדולה בעולם, חייב להיות מהסוג השני.
טראמפ, לעומת זאת, נראה לא פעם כמו מנהיג שרוצה שהמשפט לא יהיה "אמריקה גדולה", אלא "אמריקה של טראמפ גדולה". זו לא אותה אמירה. הראשונה בונה מעצמה. השנייה בונה פולחן אישיות.
נאט"ו לא הייתה הבעיה - הדרך שבה טראמפ דיבר אליה הייתה הבעיה
לטראמפ הייתה נקודה מוצדקת אחת: אירופה אכן הייתה צריכה להשקיע יותר בביטחון. העולם השתנה. רוסיה תוקפנית יותר, סין מתחזקת, איראן חותרת להשפעה אזורית, טרור, סייבר וטילים הפכו לאיומים קבועים. אי אפשר לבנות ביטחון מערבי רק על הגב האמריקאי.
אבל צדק אסטרטגי יכול להיהרס בגלל סגנון ילדותי.
מנהיג חכם לא משפיל את בעלי הברית שלו מול כל העולם. הוא לא קורא להם חלשים, לא מאיים עליהם בפומבי, ולא גורם להם להרגיש שהם לקוחות של ארצות הברית במקום שותפים שלה. מנהיג חכם מזמין אותם לחדרים סגורים ואומר להם: העולם מסוכן יותר, אנחנו צריכים אתכם חזקים יותר, לא בשביל לעשות טובה לוושינגטון אלא בשביל להגן על עצמכם ועל הסדר המערבי כולו.
כך בונים מחויבות. כך שומרים על אגו. כך מכינים ברית למלחמה אפשרית בלי לומר בקול רם "אנחנו הולכים למלחמה".
הפער הזה חשוב במיוחד מול איראן. אם ארצות הברית רואה באיראן איום גרעיני ואזורי, היא לא יכולה להיזכר בנאט"ו רק ברגע שבו היא צריכה גב. קודם בונים את הברית, קודם מסדרים את הנרטיב, קודם מחזקים את האמון, ורק אחר כך מפעילים כוח.
טראמפ רצה תוצאה נכונה, אבל בחר פעמים רבות בדרך שמייצרת עלבון במקום נאמנות. ובפוליטיקה בין-לאומית, עלבון הוא לא פרט שולי. מדינות מנוהלות על ידי בני אדם. בני אדם זוכרים השפלות.
איראן: לא נכנסים למלחמה בלי לדעת איך יוצאים ממנה
הטעות הגדולה של טראמפ מול איראן לא הייתה בהכרח עצם הרצון להפעיל כוח. יש מצבים שבהם כוח הוא שפה הכרחית. הבעיה היא להיכנס למלחמה בלי יעד ברור, בלי קואליציה מגובשת, בלי הכנה ציבורית, ובלי תשובה אמיתית לשאלה: איך זה נגמר?
אם אתה לא מסוגל לדמיין את עצמך במערכה של חודשים ארוכים, ואולי אפילו שנה או שנתיים, אל תפתח אותה. כי הדבר הגרוע ביותר למעצמה הוא לא להימנע ממלחמה. לפעמים הימנעות ממלחמה היא חוכמה. הדבר הגרוע ביותר הוא להתחיל מלחמה, לשדר כוח, ואז לעצור באמצע כשהציבור לא מתלהב.
כך אתה לא נראה שוחר שלום. אתה גם לא נראה מנצח. אתה נראה כמו מי שהתחיל מהלך גדול מדי ואז חיפש יציאת חירום.
הציבור האמריקאי לא בהכרח חלש, ולא בהכרח לא רוצה לנצח. הוא פשוט שבע ממלחמות שלא יודעים להסביר לו מה המטרה שלהן. אחרי עיראק ואפגניסטן, האמריקאי הממוצע שואל שאלה פשוטה: מה אנחנו משיגים, כמה זה עולה, מי משלם את המחיר, ומתי זה נגמר?
אם אין תשובה טובה, גם המלחמה הצודקת ביותר תיראה כמו הרפתקה מסוכנת.
ישראל כשותפה - וגם כאתגר תדמיתי לארצות הברית
כאן מגיעה נקודה עדינה שטראמפ, כך נראה, לא תמיד מבין: ישראל היא לא עוד מדינה במזרח התיכון. מבחינת ארצות הברית היא נכס אסטרטגי יוצא דופן: מדינה יציבה יחסית באזור לא יציב, בעלת צבא מתקדם, מודיעין עמוק, ניסיון קרבי רב, יכולות טכנולוגיות חריגות וקשר ציבורי-מדיני עמוק עם וושינגטון.
אבל דווקא בגלל זה, ישראל גם יכולה ליצור בעיה תדמיתית לארצות הברית אם המערכה אינה מנוהלת נכון.
אם ישראל נראית כמו מי שפועלת במהירות, באומץ ובתחכום, בזמן שארצות הברית נראית מהוססת, מגיבה, מתמקחת או מאבדת שליטה בנרטיב, נוצרת תמונה בעייתית: השותפה הקטנה נראית חדה יותר מהמעצמה הגדולה.
זה לא אומר שישראל חזקה יותר מארצות הברית. ברור שלא. לארצות הברית יש עומק משאבים, כוח ימי, אווירי, כלכלי, גרעיני וטכנולוגי שאין לאף מדינה אחרת. אבל במלחמות תודעה, לא תמיד מי שהכי גדול מנצח את התמונה. לפעמים מי שפועל הכי מדויק גונב את ההצגה.
לכן הפתרון האמריקאי לא צריך להקטין את ישראל, אלא למסגר אותה נכון. לא לומר לישראל "תשבי בצד", אלא לבנות מראש נרטיב שבו ארצות הברית מובילה, ישראל שותפה קריטית, ונאט"ו או מדינות מערביות נוספות מעניקות עומק, לגיטימציה ומשקל בין-לאומי.
במילים אחרות: לא להילחם בישראל על הקרדיט, אלא להשתמש ביכולות שלה כחלק מהמותג האסטרטגי האמריקאי.
בסיסים אמריקאיים בישראל: רעיון חכם, אבל לא פשוט
יש היגיון בטענה שארצות הברית צריכה לראות בישראל עוגן אסטרטגי קבוע יותר במזרח התיכון. מדינות באזור יכולות לשנות כיוון. משטרים יכולים להתחלף. בריתות שנראות יציבות היום עלולות להיחלש מחר בגלל הפיכה, לחץ דתי-פוליטי, מאבקי ירושה או שינוי פנימי עמוק.
ישראל, לעומת זאת, גם כשהיא מתחלפת בין ימין לשמאל, נשארת ברובה הגדול מדינה פרו-אמריקאית. יש בה ויכוחים פנימיים קשים, אבל הקשר עם ארצות הברית נתפס על ידי רוב המחנה הציוני כעמוד תווך בביטחון הלאומי.
מכאן נולד הרעיון: ארצות הברית צריכה להעמיק את הנוכחות הביטחונית שלה בישראל, אולי אפילו להרחיב בסיסים, מתקני מודיעין, מערכות הגנה או נוכחות קבועה. בפועל כבר קיימת נוכחות אמריקאית ביטחונית מסוימת בישראל, בין היתר סביב הגנה מטילים ומערכות התרעה, אבל לא במודל של בסיסי ענק כפי שקיימים במדינות אחרות במזרח התיכון.
אבל גם כאן צריך זהירות. בסיסים אמריקאיים גדולים בישראל יכולים לחזק את הברית, אבל הם יכולים גם להפוך את ישראל למטרה ישירה עוד יותר, לסבך את ארצות הברית בכל הסלמה מקומית, וליצור רגישות אזורית מול מדינות ערביות שמקיימות קשרים עם וושינגטון.
לכן האסטרטגיה הנכונה כנראה אינה להעביר את כל המשקל האמריקאי במזרח התיכון לישראל, אלא לבנות רשת מאוזנת: ישראל כעוגן אמין, מדינות המפרץ כמרחב פעולה, ירדן ומצרים כשותפות אזוריות, ונאט"ו כרקע מערבי רחב.
הבעיה של טראמפ היא שהוא לא תמיד חושב במונחים כאלה. הוא חושב מהר, אישי, עסקי ודרמטי. אבל מזרח תיכון לא מנהלים כמו עסקת נדל"ן.
סין: לא כל ביקור הוא כניעה - אבל התמונה קובעת
גם מול סין טראמפ סובל מאותה בעיה: הוא רוצה להיראות כאדם שמסוגל לעשות עסקה עם כל אחד. אבל נשיא ארצות הברית לא מייצג את עצמו. הוא מייצג את המדינה החזקה בעולם מול היריבה האסטרטגית הגדולה ביותר שלה.
ביקור בסין אינו בהכרח חולשה. דיפלומטיה מחייבת מפגשים, לפעמים גם אצל היריב. אבל כשמנהיג אמריקאי מגיע לסין והנרטיב נראה אישי מדי, כאילו המטרה היא להראות שטראמפ מתקבל בכבוד אצל שי ג'ינפינג, התמונה עלולה להתהפך. במקום שארצות הברית תיראה כמובילה, סין נראית כמי שמארחת את נשיא המעצמה היריבה על המגרש שלה.
מול סין, הסמליות חשובה כמעט כמו המסמך. שי ג'ינפינג משחק משחק ארוך. הוא לא צריך שכל העולם יאהב אותו בכל רגע. הוא צריך שסין תיראה יציבה, סבלנית, חזקה, לא מתכופפת. טראמפ, לעומת זאת, רוצה תמונה חזקה עכשיו, משפט חזק עכשיו, כותרת חזקה עכשיו. לפעמים זו פוליטיקה יעילה. מול סין זו חולשה מבנית.
הקורונה חשפה את אותה בעיה בדיוק
מי שרוצה להבין למה טראמפ מעורר התנגדות עמוקה אצל חלק גדול מהאמריקאים צריך לחזור גם לקורונה. לא רק למדיניות, אלא לאופי.
בזמן שאזרחים מתו, משפחות התפרקו, בתי חולים התמלאו ואנשים פחדו לאבד הורים וסבים, טראמפ שידר לא פעם מסר אישי מדי: אני חזק, אני מיוחד, אני מקבל את הטיפול הטוב ביותר.
זה לא רק עניין רפואי. זה עניין רגשי-מנהיגותי. נשיא בזמן אסון לא אמור להיראות כמו אדם שמוכיח שהוא מעל הציבור. הוא אמור להיראות כמו אדם שנושא את הציבור על גבו. מי שאיבד אדם יקר לא רוצה לשמוע נשיא שמתפעל מעצמו. הוא רוצה לשמוע אחריות, חמלה, צניעות והבנה.
טראמפ נכשל בזה פעמים רבות. הוא לא תמיד הבין שהאזרח לא רוצה לצפות במנהיג שמנצח בשביל עצמו. הוא רוצה להרגיש שהמנהיג נלחם בשבילו.
ינואר 6 והפחד מהאיש שלא יודע להפסיד
גם אירועי 6 בינואר לא נעלמו מהזיכרון האמריקאי, גם אם חלק מהציבור בחר להדחיק אותם. במדינה דמוקרטית, קבלת תוצאות בחירות היא לא נימוס. היא יסוד השיטה. כאשר מנהיג בסדר גודל של טראמפ משדר שהוא אינו מקבל הפסד, הוא לא צריך שרוב תומכיו ייצאו לרחובות. מספיק מיעוט קטן, אפילו שבריר אחוז, שמרגיש שקיבל אישור מוסרי מהמנהיג, כדי להכניס מדינה שלמה למשבר.
זו עוד סיבה לכך שטראמפ אינו נתפס רק כמנהיג שנוי במחלוקת, אלא כאדם שמכניס את האישיות שלו לתוך המוסדות עצמם. וכאשר האישיות חשובה יותר מהמוסד, הדמוקרטיה מתחילה להיראות כמו כלי בשירות אדם אחד.
השורה התחתונה: טראמפ לא הבין שהוא כבר לא רק טראמפ
הטרגדיה הפוליטית של טראמפ היא שהוא יודע לזהות חולשות, אבל לא תמיד יודע לבנות כוח יציב. הוא זיהה שאירופה צריכה להתחזק. הוא זיהה שאיראן מסוכנת. הוא זיהה שסין היא יריבה. הוא זיהה שישראל היא שחקן חזק במיוחד במזרח התיכון. הוא זיהה שהציבור האמריקאי אוהב כוח.
אבל הוא לא הבין את הדבר החשוב ביותר: כוח של מעצמה אינו מופע יחיד.
כוח של מעצמה הוא בריתות. הוא אמון. הוא עיתוי. הוא פרוטוקול. הוא סבלנות. הוא היכולת לתת לשותף להרגיש חשוב בלי לאבד את ההובלה. הוא היכולת להיכנס למלחמה רק כשאתה יודע איך תסביר את הסוף שלה. הוא היכולת להסתכל על בעל ברית מוכשר כמו ישראל לא כמתחרה על קרדיט, אלא כנכס שצריך לשלב בתוך הסיפור האמריקאי הגדול.
טראמפ רוצה להיות הכוכב שמבקיע את השער. אבל נשיא ארצות הברית לא יכול להרשות לעצמו לחשוב כמו חלוץ אגואיסט. הוא צריך לחשוב כמו קפטן של קבוצה היסטורית.
וכאן בדיוק הכישלון שלו: הוא לא מייצג רק את דונלד טראמפ. הוא מייצג את ארצות הברית של אמריקה.
מי שלא מבין את ההבדל הזה, לא באמת מבין מהי מנהיגות עולמית.
💬 תגובות (2)