בישראל יש כמעט משוואה פוליטית קבועה: אומרים ליכוד - חושבים ימין. אומרים בנימין נתניהו - חושבים מנהיג מחנה הימין. במשך עשרות שנים החיבור הזה הפך לכל כך טבעי, עד שכמעט הפסיקו לשאול את השאלה הבסיסית ביותר: מה בעצם הופך מפלגה למפלגת ימין?
האם מספיק שהמצביעים שלה ימנים? האם מספיק שהיא מתעמתת עם השמאל, מדברת על ארץ ישראל, ביטחון וזהות יהודית? או שמפלגת ימין צריכה להימדד קודם כל לפי המדיניות שהיא מבצעת כאשר הכוח נמצא בידיים שלה?
כאשר בוחנים את הליכוד לפי ההיסטוריה וההגדרה המקובלת במדע המדינה, התשובה ברורה למדי: הליכוד הוא מפלגת ימין. אבל כאשר בוחנים את שנות נתניהו לפי מבחן התוצאה, מתקבלת תמונה הרבה יותר מורכבת. אולי הוויכוח האמיתי אינו האם הליכוד הוא ימין, אלא איזה סוג של ימין הוא הפך להיות.
קודם כל העובדות: הליכוד הוא מפלגת ימין
אי אפשר לנהל את הדיון הזה ברצינות אם מתחילים בטענה שהליכוד הוא למעשה מפלגת שמאל בתחפושת. מבחינה היסטורית ואידיאולוגית, הליכוד צמח מתנועת החרות ומהמחנה הרוויזיוניסטי, ובאתר הרשמי שלו הוא מציג בין עקרונותיו כלכלה חופשית, מסורת יהודית ותפיסה לאומית.
גם מבחינה בינלאומית ומחקרית הליכוד מסווג באופן עקבי כמפלגת ימין. הממשלה שהקים נתניהו לאחר בחירות 2022 אף תוארה כממשלת הימין ביותר שהוקמה בישראל עד אז, כאשר לצדו הציונות הדתית ועוצמה יהודית.
גם צעדים מרכזיים שקודמו בתקופת שלטונו אינם צעדי מרכז קלאסיים. חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, שקבע בין היתר כי מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי, עבר בשנת 2018 בתקופת ממשלת נתניהו. בשנים האחרונות ממשלותיו הובילו גם מאבק רחב לשינוי יחסי הכוחות בין הממשלה למערכת המשפט.
לכן אם השאלה היא "האם הליכוד שייך למחנה הימין?", התשובה היא כן.
אבל כאן דווקא מתחילה הכתבה.
כי ימין על הנייר וימין בשלטון הם שני דברים שונים
מפלגה אינה נבחרת כדי להחזיק באידיאולוגיה. היא נבחרת כדי לבצע אותה.
וזה המקום שבו חלק ממצביעי הימין מתחילים להרגיש פער. במשך שנים הם שומעים שישראל נמצאת תחת "ממשלת ימין", אבל במקביל הם מסתכלים סביב ושואלים אילו בעיות יסוד שהימין הבטיח לפתור אכן נפתרו.
הסכסוך עם הפלסטינים לא הוכרע. שאלת הריבונות ביהודה ושומרון לא הוכרעה. האיום מעזה לא נעלם במשך שנות השלטון הארוכות שקדמו ל-7 באוקטובר. איראן הפכה במשך השנים לאיום אזורי מרכזי. חיזבאללה בנה כוח עצום מצפון לישראל. סוגיות משילות בתוך ישראל נשארו בלב הוויכוח הציבורי.
אין משמעות הדבר שלא נעשו פעולות משמעותיות, לעיתים אפילו אגרסיביות מאוד. בוודאי שנעשו. אבל מצביע אידיאולוגי רשאי לשאול שאלה אחרת: האם מדיניות ימין נמדדת בכמות הפעולות, או בשינוי המציאות?
נתניהו הוא קודם כל פרגמטיסט
כדי להבין את נתניהו צריך אולי להפסיק לנסות להכניס אותו לתוך תבנית אידיאולוגית קשיחה.
לאורך הקריירה שלו הוא הראה שוב ושוב שהוא מסוגל לנוע כאשר התנאים הפוליטיים, הבינלאומיים או הביטחוניים דורשים זאת לדעתו.
אחת הדוגמאות הבולטות הייתה נאום בר-אילן בשנת 2009. נתניהו, שבמשך שנים התנגד להקמת מדינה פלסטינית, הצהיר אז כי יהיה מוכן לקבל מדינה פלסטינית מפורזת, בכפוף לשורה ארוכה של תנאים ובהם הכרה בישראל כמדינת העם היהודי.
בהמשך עמדותיו שוב השתנו והוא חזר להתנגד להקמת מדינה פלסטינית. הנקודה איננה להכריע איזו עמדה הייתה נכונה. הנקודה היא שהעמדה המדינית של נתניהו אינה תמיד קו ישר שמתחיל באידיאולוגיה ומסתיים בביצוע.
היא מגיבה למציאות.
עבור תומכיו זו בדיוק מנהיגות אחראית. מבחינתם, מנהיג שאינו מסוגל להתאים את עצמו למציאות הוא אידיאולוג, לא ראש ממשלה.
אבל עבור חלק מהימין האידיאולוגי, כאן נמצאת הבעיה: אם בכל פעם שהאידיאולוגיה פוגשת לחץ בינלאומי, אילוץ קואליציוני או סיכון פוליטי היא נדחית לעתיד, מתי בדיוק אמורים להגיע לשלב שבו מממשים אותה?
גם הבחירה בשותפים מספרת סיפור
נתניהו הוכיח לאורך השנים שהוא מוכן לעבוד עם מפלגות שאינן שייכות לימין כאשר הדבר משרת לדעתו את צורכי המדינה או מאפשר הקמת ממשלה.
בשנת 2020, למשל, חתם הליכוד על הסכם להקמת ממשלת אחדות עם כחול לבן של בני גנץ, שהוגדרה כמפלגת מרכז. ממשלה זו תוכננה לכלול גם רוטציה בראשות הממשלה.
אפשר לטעון שהנסיבות היו חריגות: ישראל עברה שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה והתמודדה באותה תקופה עם משבר הקורונה. זו טענה רצינית.
אבל היא גם ממחישה משהו עמוק יותר על נתניהו: שימור יכולת השלטון והקמת קואליציה מעשית נמצאים אצלו לעיתים מעל לטוהר המחנה.
מבחינתו, כנראה, זו פוליטיקה. מבחינת מצביע שרוצה ממשלה שתממש אידיאולוגיה ימנית ללא פשרות משמעותיות, זה כבר סיפור אחר.
גם הימין ההיסטורי ידע לעשות פשרות
כאן חשוב לא ליפול למלכודת היסטורית. פרגמטיות לא התחילה אצל נתניהו.
מנחם בגין, אחד מסמליו הגדולים ביותר של המחנה הלאומי, חתם בשנת 1979 על הסכם השלום עם מצרים שבמסגרתו ישראל נסוגה מכל חצי האי סיני.
לכן עצם העובדה שמנהיג ימני מוותר על שטח או חותם על הסכם אינה הופכת אותו אוטומטית לאיש מרכז או שמאל.
השאלה האמיתית היא מה מטרת הפשרה. האם מדובר בוויתור נקודתי שמביא הישג אסטרטגי גדול יותר, או בדפוס שבו פתרון בעיות יסוד נדחה שוב ושוב מפני שהמחיר הפוליטי של הכרעה גבוה מדי?
זו הבחנה חשובה, משום שאחרת כל החלטה שאינה מקסימליסטית הופכת מיד ל"שמאל", והמושגים מאבדים משמעות.
נתניהו הפך את הימין מתנועה אידיאולוגית למפלגת שלטון
אולי כאן נמצא ההסבר המרכזי.
הליכוד של נתניהו אינו רק תנועה אידיאולוגית. הוא מכונת שלטון שנבנתה במשך עשרות שנים, ונתניהו עצמו הוא ראש הממשלה שכיהן יותר מכל אדם אחר בתולדות ישראל.
כאשר מפלגה נמצאת בשלטון זמן רב כל כך, המטרה שלה משתנה באופן טבעי. היא כבר אינה רק שואלת "מה היינו רוצים לעשות?", אלא "מה אנחנו יכולים להעביר?", "איזו קואליציה אפשר להחזיק?", "כיצד תגיב ארצות הברית?", "מה יעשה בית המשפט?", "מה יקרה לשווקים?", "איך יגיב הצבא?" ו"מה יאפשר לנו להישאר בשלטון?".
אלה שאלות שכל ממשלה אחראית חייבת לשאול.
אבל בשלב מסוים צריך לשאול גם את השאלה ההפוכה: האם המפלגה משתמשת בשלטון כדי לקדם את האידיאולוגיה שלה, או שהאידיאולוגיה משמשת אותה כדי להמשיך לשלוט?
זו כבר שאלה הרבה יותר מטרידה.
בביטחון נוצר פער בין "ניהול" לבין "הכרעה"
אחד ההבדלים המרכזיים בין הימין של נתניהו לבין הימין האידיאולוגי שנמצא מימינו הוא היחס למושג הכרעה.
נתניהו נטה במשך שנים לתפיסה שניתן לכנותה ניהול סיכונים: שימוש בכוח כשנדרש, פגיעה באויב, בניית הרתעה, ניצול מודיעין וטכנולוגיה, ובמקביל ניסיון להימנע ככל האפשר מהחלטות שעלולות לגרור את ישראל למלחמות גדולות או למצבים שאין מהם דרך חזרה.
מתנגדיו מימין טוענים שהגישה הזאת אינה פותרת את הבעיה אלא דוחה אותה.
אם אויב נחלש ולאחר מכן מתחמש מחדש, אם כל סבב מסתיים עד לסבב הבא ואם מדינת ישראל ממשיכה לחיות לצד איומים שהיא עצמה מגדירה כבלתי נסבלים, אז מבחינתם אין כאן ניצחון אלא ניהול מתמשך של הסכנה.
7 באוקטובר הפך את הוויכוח הזה מתיאורטי לקיומי. התפיסה שלפיה ניתן לרסן את חמאס, להרתיע אותו ולנהל את המציאות בעזה ספגה מכה קשה ביותר.
ועדיין, חשוב להבחין בין ביקורת על תפיסה אסטרטגית לבין טענה שנתניהו רצה בהתחזקות אויבי ישראל. אלה שני דברים שונים לחלוטין. אפשר להאמין שהמדיניות נכשלה מבלי להמציא לה כוונות שלא הוכחו.
ומה קרה לימין הכלכלי?
גם בכלכלה הפער מעניין.
הליכוד נושא מסורת כלכלית ליברלית ומציג את עצמו כתומך בשוק חופשי ובתחרות. נתניהו עצמו מזוהה במיוחד עם רפורמות השוק החופשי שקידם כשר האוצר בתחילת שנות האלפיים.
אבל ממשלה שמנהלת מדינה מודרנית אינה פועלת לפי ספר כלכלה ליברלי טהור. תקציבים קואליציוניים, תמיכות, רגולציה, מכסים, הגנות על ענפים מקומיים והוצאות ממשלתיות גדולות ממשיכים להיות חלק מהמערכת הישראלית גם תחת ממשלות ימין.
מבחינת ימין כלכלי ליברלי יותר, זו אחת הביקורות המהותיות על הליכוד: הוא מדבר בשפה של שוק חופשי, אבל אינו מוכן תמיד לשלם את המחיר הפוליטי של פתיחת השוק לתחרות מלאה.
זה בדיוק המקום שבו מפלגות ותנועות ליברליות יותר מימין מנסות להציג אלטרנטיבה: פחות ניהול ממשלתי של השוק ויותר פירוק חסמים שמאפשרים למתחרים חדשים להיכנס.
אז למה הליכוד עדיין נתפס כמעט אוטומטית כימין?
מפני שפוליטיקה אינה רק מדיניות. היא גם זהות.
הליכוד מזוהה עם המחנה הלאומי במשך יותר מחצי מאה. משפחות הצביעו לו במשך דורות. הוא קשור בזיכרון הציבורי למהפך של 1977, לבגין, למחנה הרוויזיוניסטי, להתיישבות, למסורת יהודית, לביקורת על האליטות הישנות ולתחושה של ציבור גדול שהמפלגה מייצגת אותו מול הממסד.
נתניהו הוסיף לזה שכבה נוספת: הוא הפך בעצמו לסמל של המחנה.
לכן כאשר הליכוד מבצע מדיניות שמצביע ימני מסוים אינו אוהב, אותו מצביע לא בהכרח אומר "הליכוד זז למרכז". לעיתים הוא אומר "לא הייתה ברירה", "האמריקאים לחצו", "מערכת הביטחון התנגדה", "בג"ץ מנע", "הקואליציה לא אפשרה" או "נתניהו יודע דברים שאנחנו לא יודעים".
ייתכן שבחלק מהמקרים ההסברים האלה נכונים. אבל כאשר אותו הסבר חוזר פעם אחר פעם במשך שנים, ראוי לפחות לבדוק האם מדובר באילוץ זמני או בשיטת שלטון.
והנה הפרדוקס: הממשלה יכולה להיות ימנית מנתניהו
הממשלה שנבחרה ב-2022 ממחישה היטב את הפרדוקס הזה.
מבחינת הרכב המפלגות היא הייתה ימנית מאוד. נתניהו ישב לצד בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר, פוליטיקאים שנמצאים באופן ברור מימינו בתחומים רבים.
וזה יוצר מצב שבו ראש הממשלה של ממשלת ימין יכול למעשה לתפקד כגורם הממתן בתוך הקואליציה שלו.
מנקודת המבט של תומכיו זו אינה חולשה, אלא היתרון הגדול שלו: אדם מנוסה שעומד בין שותפים אידיאולוגיים לבין המציאות הבינלאומית והביטחונית.
מנקודת המבט של מבקריו מימין, זו הוכחה בדיוק לטענה ההפוכה: גם כאשר הציבור מעניק רוב למחנה ימני מאוד, בסופו של דבר מתקבלת מדיניות מרוסנת יותר מפני שנתניהו הוא זה שמחזיק בהגה.
אז האם הליכוד הוא מרכז עם מיתוג ימני?
לא בדיוק.
הגדרה כזאת מתעלמת מחלק גדול מדי מהמציאות. הליכוד הוא מפלגת ימין מבחינת ההיסטוריה שלה, בסיס המצביעים שלה, חלק גדול מהאידיאולוגיה שלה ושורה ארוכה של צעדים שקידמה.
אבל גם הטענה ההפוכה - שכל מה שעושה הליכוד הוא בהכרח מדיניות ימין רק מפני שהליכוד עשה אותו - אינה הגיונית.
ההגדרה המדויקת יותר אולי היא אחרת: הליכוד תחת נתניהו הוא מפלגת ימין גדולה שהפכה למפלגת שלטון פרגמטית מאוד.
ככל שהיא גדלה וככל שנתניהו נשאר בשלטון, הפער בין האידיאולוגיה של חלק מבוחריה לבין מדיניות הממשלה יכול לגדול מבלי שהמיתוג הפוליטי ישתנה.
ימין אינו שם של מפלגה
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר.
"ימין" אינו סימן מסחרי ששייך לליכוד, בדיוק כפי ש"שמאל" אינו שייך למפלגה מסוימת. אלה תפיסות עולם.
אדם שמגדיר את עצמו ימני צריך להיות מסוגל להגדיר מה הוא רוצה: מהי תפיסת הביטחון שלו, מה לדעתו צריך להיות עתיד יהודה ושומרון, כיצד צריכה ישראל להתמודד עם אויביה, כמה עצמאות היא צריכה מול ארצות הברית, כמה כוח צריך להיות למדינה בכלכלה ומה צריך להיות היחס בין הרשויות.
רק אחרי שהוא הגדיר את הדברים האלה יש משמעות לשאלה מי מייצג אותו.
אם ההגדרה של "ימין" היא פשוט "מה שהליכוד עושה", אין יותר אידיאולוגיית ימין. יש רק נאמנות למפלגה.
וזו בדיוק השאלה שהימין הישראלי יצטרך להתמודד איתה בבחירות הקרובות: האם הוא רוצה להמשיך לבחור קודם כל במפלגת השלטון הוותיקה של המחנה, או להתחיל למדוד את המפלגות לפי המרחק שבין ההבטחות שלהן לבין המדינה שהן באמת יוצרות כאשר הן מקבלות את הכוח.
הליכוד הוא ימין. השאלה הפחות נוחה היא האם זה עדיין הימין שמצביעי הימין עצמם מבקשים לקבל.
💬 תגובות (0)