המלחמה מול איראן חשפה אמת לא נוחה: לא תמיד מנצח מי שמכה חזק יותר. לפעמים מנצח מי שמצליח לגרום לצד השני לעצור לפני שהשיג הכרעה.
איראן לא הייתה צריכה לנצח את ארצות הברית - היא הייתה צריכה לעייף אותה
במבט ראשון, אפשר היה לומר שאיראן חטפה מכה קשה. ישראל וארצות הברית הפעילו כוח צבאי משמעותי, פגעו ביעדים אסטרטגיים, הראו עליונות מודיעינית וחשפו חולשות במערכי ההגנה האיראניים. אבל מלחמות לא נמדדות רק בשאלה מי ספג יותר פגיעות. הן נמדדות גם בשאלה מי הכריח את הצד השני לעצור.
כאן בדיוק נמצא ההישג האיראני. איראן לא הייתה צריכה לכבוש בסיס אמריקני, להשמיד את חיל האוויר האמריקני או לנצח את ישראל בקרב ישיר. היא הייתה צריכה להפוך את המשך הלחימה ליקר מדי, מסוכן מדי ולא נוח מדי מבחינה פוליטית וכלכלית. במילים אחרות: לא לנצח את המעצמה - אלא לגרום למעצמה להחליט שהמשך המלחמה כבר לא משתלם.
הבעיה האמיתית: נשק זול מול מלחמה יקרה
המערב התרגל לחשוב במונחים של עליונות טכנולוגית: מטוסים מתקדמים, פצצות חכמות, מערכות יירוט, לוויינים, מודיעין וסייבר. אבל איראן בנתה מודל אחר לגמרי: הרבה טילים, הרבה כטב"מים, הרבה שלוחות, לחץ על נתיבי שיט, והרבה מאוד יכולת לגרום לצד השני לבזבז כסף.
זהו לב הבעיה. אם איראן משגרת איום זול, והמערב מגיב במערכות יקרות פי עשרות או פי מאות, איראן לא חייבת לנצח בכל תקיפה. מספיק לה לגרום למערב לשרוף מלאים, לבזבז מיליארדים, להקפיץ מחירי אנרגיה, להלחיץ את השווקים ולסכן בסיסים. מלחמה כזאת לא שוברת את המערב ביום אחד - היא שוחקת אותו.
ארצות הברית הכתה חזק - אבל רצה להסכם
זו בדיוק הנקודה שבה נוצרה התמונה הקשה מבחינת וושינגטון. ארצות הברית יכולה להכות חזק מאוד, אבל השאלה היא האם היא מוכנה להמשיך עד הסוף. אם לאחר תקיפות, איומים, פגיעות ולחץ אזורי, היא מגיעה להסכם לפני פירוק מלא של האיום האיראני, המסר שנוצר בעולם הוא ברור: איראן הצליחה לכפות עצירה.
לא מדובר בכניעה צבאית קלאסית. לא ראינו דגל לבן ולא ראינו צבא איראני בוושינגטון. אבל במלחמת התשה, כניעה יכולה להיראות אחרת לגמרי: צד אחד ממשיך לאיים, הצד השני מחפש מסמך, הפסקת אש ושיחות. מבחינה אסטרטגית, זה מספיק כדי שאיראן תציג לעצמה ולעולם הישג.
ישראל רצתה להמשיך - אמריקה רצתה לסיים
כאן נמצא הפער הגדול בין ישראל לארצות הברית. עבור ישראל, איראן היא איום קיומי: גרעין, טילים, חיזבאללה, חות'ים, מיליציות, טרור אזורי וחתירה מתמשכת לערעור הביטחון הישראלי. עבור ארצות הברית, איראן היא איום חשוב - אבל לא האיום היחיד. וושינגטון מסתכלת גם על סין, רוסיה, מחירי הנפט, הבורסה, דעת הקהל, בסיסים אמריקניים, בחירות ובריתות.
לכן ישראל יכולה לראות בהמשך הלחימה צורך אסטרטגי, בעוד שארצות הברית רואה בו סיכון כלכלי ופוליטי. ישראל שואלת: איך מפרקים את האיום? ארצות הברית שואלת: איך יוצאים מהאירוע בלי להיגרר למלחמה ארוכה?
האם איראן ניצחה?
אם שואלים מי חזק יותר צבאית - התשובה ברורה: ישראל וארצות הברית חזקות מאיראן בהרבה. אבל אם שואלים מי הצליח לגרום לצד השני לעצור לפני הכרעה מלאה, התשובה כבר פחות נוחה. איראן לא ניצחה בשדה הקרב, אבל היא כן הצליחה לנצח חלק ממבחן ההתשה מול ארצות הברית.
היא הראתה שהיא מסוגלת לחטוף מכות ועדיין להמשיך לאיים. היא הראתה שהיא יכולה להשתמש בהורמוז, בנפט, בשלוחות ובנשק זול כדי להפוך את המלחמה לבעיה עולמית. ובעיקר, היא הראתה שהמעצמה החזקה בעולם לא בהכרח מוכנה ללכת עד הסוף.
המסקנה הישראלית
המסקנה עבור ישראל צריכה להיות חדה: אי אפשר לבנות את הביטחון הלאומי על מצב הרוח של וושינגטון. ארצות הברית היא בעלת ברית חשובה, אבל היא פועלת לפי אינטרס אמריקני. כאשר האינטרס הזה תואם את האינטרס הישראלי - יש שיתוף פעולה. כאשר הוא מתנגש בו - ישראל עלולה למצוא את עצמה מול לחץ לעצור, גם כשהאיום עדיין חי.
לכן ישראל צריכה לבנות עצמאות ביטחונית עמוקה יותר: ייצור עצמי, מלאים גדולים, מערכות יירוט זולות יותר, לייזר, כטב"מים, מודיעין עצמאי ויכולת להמשיך מערכה גם כשהאמריקנים מחפשים עסקה. כי במלחמות החדשות, לא מספיק להיות חזק. צריך להיות גם עמיד, זול, עצמאי ומוכן להתשה ארוכה.
שורה תחתונה: איראן לא הוכיחה שהיא חזקה מישראל או מארצות הברית. היא הוכיחה דבר אחר: גם מעצמה ענקית יכולה להישבר מול מלחמה יקרה, לחץ כלכלי ונשק זול. זה הלקח שישראל חייבת להבין לפני הסיבוב הבא.
💬 תגובות (0)