למה מצביעי ימין ממשיכים לבחור בליכוד גם כשהמדיניות בפועל אינה נתפסת כימין?

אלא שכאן מתחילה שאלה הרבה יותר מעניינת: האם אדם שמגדיר את עצמו ימני באמת בודק בכל מערכת בחירות איזו מפלגה מציעה את המדיניות הימנית ביותר לדעתו, או שהוא פשוט ממשיך לבחור במפלגה שהוא כבר מזהה כחלק מהמחנה שלו?

זו אינה שאלה שולית לקראת הבחירות שנקבעו ל-27 באוקטובר 2026. היא נוגעת בלב הפוליטיקה הישראלית. בנימין נתניהו והליכוד ממשיכים להחזיק בסיס תמיכה גדול גם לאחר שנים סוערות במיוחד, אף שבמקביל יש בציבור הימני ביקורת קשה על התוצאות בתחומי הביטחון, המשילות, הכלכלה והיחסים עם הפלסטינים.

הליכוד הוא מפלגת ימין - אבל זו לא כל השאלה

צריך להתחיל מהעובדות: הליכוד אינו מפלגת שמאל. המפלגה עצמה מגדירה את דרכה כ"תנועה לאומית ליברלית", והיא צמחה מתנועת החרות ומהמסורת הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי. גם הממשלה שהקים נתניהו לאחר בחירות 2022 תוארה באופן נרחב כממשלה הימנית ביותר שקמה בישראל מבחינת הרכב המפלגות שלה.

לכן הטענה שלפיה "הליכוד הוא בעצם שמאל" פשוטה מדי. השאלה הרצינית יותר היא אחרת: עד כמה המדיניות שמבוצעת בפועל תואמת את מה שמצביע ימני אידיאולוגי מצפה לקבל מממשלת ימין?

כאן כבר התשובה הרבה פחות ברורה.

אפשר להיות חבר במפלגת ימין, לדבר בשפה ימנית ולהקים קואליציה שמורכבת ברובה ממפלגות ימין, ועדיין לנהל במשך שנים מדיניות שחלק מהציבור הימני רואה כמדיניות של הכלה, זהירות, ניהול איומים במקום הכרעה ופשרות שנועדו לשמור על יציבות פוליטית או בינלאומית.

ימין לפי שם או ימין לפי תוצאה?

הוויכוח האמיתי מתחיל כאשר מפסיקים לשאול איך מפלגה מוגדרת ומתחילים לשאול מה קרה בפועל.

מצביע ימני יכול לשאול את עצמו שאלות פשוטות: האם האיום מעזה נפתר? האם חיזבאללה חדל להיות איום אסטרטגי? האם איראן חדלה לאיים על ישראל? האם הטרור והמאבק הלאומי ביהודה ושומרון הגיעו להכרעה? האם המשילות בנגב ובגליל השתפרה במידה שמצדיקה שנים של שלטון ימין? האם ישראל הפכה עצמאית יותר בקבלת החלטות ביטחוניות, או שהיא עדיין נאלצת להתחשב באופן עמוק ברצונותיה של וושינגטון?

בחלק מהתחומים אפשר להציג הישגים משמעותיים של ממשלות נתניהו, ובוודאי שלא ניתן לטעון שכל פעולה שלהן הייתה מתונה. ישראל הפעילה לאורך השנים כוח צבאי רב, הרחיבה פעילות אזורית ובתקופות מסוימות קיבלה החלטות שבעבר היו נחשבות נועזות מאוד.

אבל מבחינת מצביע אידיאולוגי, המבחן איננו מספר התקיפות או עוצמת הנאומים. המבחן הוא האם האסטרטגיה הביאה למציאות בטוחה יותר לאורך זמן.

הכשל של 7 באוקטובר 2023 הפך את השאלה הזאת לבלתי אפשרית להתעלמות. גם אם האחריות הישירה מתחלקת בין הדרג המדיני, מערכת הביטחון, המודיעין וגופים נוספים, האירוע התרחש לאחר שנים ארוכות שבהן נתניהו היה הדמות הדומיננטית ביותר בהנהגת המדינה. אי אפשר מצד אחד לייחס למנהיג את הישגי תקופת שלטונו ומצד שני לנתק אותו לחלוטין מהכישלונות שהתרחשו באותה תקופה.

אז למה בכל זאת מצביעי ימין נשארים בליכוד?

כאן נכנס אחד הכוחות החזקים ביותר בפוליטיקה: זהות פוליטית.

אצל רבים הצבעה אינה מתבצעת בכל ארבע שנים כאילו מדובר בבחירת מוצר חדש בסופרמרקט. אדם אינו בהכרח פותח את מצעי כל המפלגות, משווה סעיף מול סעיף ובוחר בזו שקיבלה את הציון הגבוה ביותר.

מפלגה יכולה להפוך במשך השנים לחלק מהזהות המשפחתית, החברתית ואפילו התרבותית של האדם. "אנחנו ליכוד" יכול להפוך ממשפט שמתאר הצבעה למשפט שמתאר השתייכות.

כאשר זה קורה, הכיוון של ההשפעה מתהפך. במקום שהאידיאולוגיה תקבע את המפלגה, המפלגה מתחילה להשפיע על האופן שבו האדם מפרש את האידיאולוגיה.

במקום לשאול "איזו מפלגה מייצגת את הדעות שלי?", הבוחר עלול להתחיל לשאול "איך אני מסביר לעצמי שהמפלגה שלי עדיין מייצגת אותי?".

התופעה הזאת כמובן אינה מיוחדת לליכוד ואינה מיוחדת לימין. היא קיימת במחנות פוליטיים ברחבי העולם. אנשים נוטים להגן על הקבוצה שאליה הם מרגישים שייכות ולהעניק משקל רב יותר למידע שמחזק את הבחירה שכבר עשו.

הפחד מהשמאל חזק לפעמים מהאכזבה מהליכוד

יש גם מנגנון הרבה יותר פרקטי. עבור חלק גדול ממצביעי הימין, הבחירות אינן נתפסות כתחרות בין כמה גרסאות שונות של ימין, אלא כקרב בין שני מחנות.

הבוחר יכול לחשוב שנתניהו אינו מספיק ימני, להתאכזב מהליכוד ואפילו להסכים עם חלק גדול מהמצע של מפלגה שנמצאת מימינו, אבל ברגע ההצבעה לשאול שאלה אחרת לחלוטין: מי יכול למנוע מהמחנה השני להקים ממשלה?

ברגע שזו השאלה, הליכוד מקבל יתרון עצום. הוא אינו חייב להיות האפשרות האידיאולוגית המושלמת. הוא צריך להיתפס כאפשרות הגדולה ביותר והבטוחה ביותר בתוך המחנה.

כך נוצר מצב מעניין: הביקורת על הליכוד אינה בהכרח מתורגמת להצבעה נגדו, משום שהבוחר חושש שהמעבר למפלגה קטנה יותר יפגע דווקא במחנה שאותו הוא רוצה לחזק.

מלכודת אחוז החסימה משמרת את המפלגות הגדולות

אחוז החסימה בישראל מחזק עוד יותר את התופעה הזאת. מפלגה נדרשת לקבל לפחות 3.25% מהקולות הכשרים כדי להיכנס לכנסת. מבחינת אדם שמבקש ממשלת ימין, הצבעה למפלגה שנמצאת באזור אחוז החסימה יכולה להיראות כמו סיכון.

וכאן נוצרת מלכודת פוליטית כמעט מושלמת.

הבוחר אומר: "אני דווקא מסכים עם המפלגה הקטנה, אבל אני מפחד שהיא לא תעבור". לכן הוא לא מצביע לה. מאחר שהוא ואחרים אינם מצביעים לה, היא באמת מתקשה לעבור. בבחירות הבאות אותה חולשה עצמה משמשת שוב כהוכחה לכך שלא כדאי להצביע לה.

מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שבחן את תנועת המצביעים במהלך 2024 מצא כי האפשרות התיאורטית של מפלגת ימין חדשה משכה תמיכה נמוכה יחסית בקרב מצביעי ליכוד, גם בתקופות שבהן חלק גדול מהם לא התחייב להצביע שוב לליכוד.

זה נתון חשוב, משום שהוא מראה שאכזבה ממפלגה אינה מובילה אוטומטית לחיפוש אחר חלופה אידיאולוגית יותר.

נתניהו הפך למותג פוליטי בפני עצמו

יש עוד גורם שאי אפשר להתעלם ממנו: במשך השנים הליכוד ונתניהו הפכו במידה רבה לשני מותגים שקשה להפריד ביניהם.

נתניהו הוא ראש הממשלה שכיהן יותר מכל אדם אחר בתולדות ישראל. עבור דורות של מצביעים צעירים ובוגרים כאחד, הוא אינו רק עוד יו"ר מפלגה אלא הדמות המזוהה ביותר עם הנהגת הימין בישראל.

לכן מצביע עשוי להצביע לא רק בעד תוכנית מדינית או כלכלית, אלא מתוך אמון אישי ביכולת של נתניהו לנהל משברים, להתמודד עם נשיאים אמריקאים, להופיע בזירה הבינלאומית או להרכיב קואליציה.

גם כאשר האמון הזה נשחק, החלופה צריכה להתמודד לא רק מול מפלגת הליכוד אלא מול עשרות שנים של היכרות ציבורית.

הבחירות הופכות במידה מסוימת ממשאל על אדם ולא רק להשוואה בין תפיסות עולם.

הנתונים מראים שגם רבים מהישראלים אינם מרגישים מיוצגים באמת

אחד הנתונים המעניינים לקראת בחירות 2026 מגיע מהמדד של המכון הישראלי לדמוקרטיה. רק 26% מהנשאלים אמרו שיש בישראל מפלגה שמייצגת היטב את השקפותיהם. 35% נוספים אמרו שיש מפלגה שמייצגת אותם באופן חלקי, ואילו 34% אמרו שאין כיום מפלגה שמייצגת את השקפותיהם.

הנתון הזה מלמד משהו עמוק יותר ממספר המנדטים של מפלגה מסוימת. חלק גדול מאוד מהישראלים אינם בוחרים בהכרח במפלגה שהם חושבים שהיא מושלמת עבורם. הם בוחרים באפשרות שהם תופסים כפחות רחוקה מהם, יעילה יותר או מסוכנת פחות מהחלופות.

וזה מסביר כיצד מפלגה יכולה לשמור על מיליוני מצביעים גם כאשר רבים מהם מבקרים חלקים משמעותיים ממדיניותה.

ומה לגבי משה פייגלין וזהות?

כאן נכנסת לתמונה שאלה מעניינת במיוחד. מפלגת זהות בראשות משה פייגלין מציגה כיום מצע שמנסה להציע הבחנה ברורה מהגישה של ניהול המציאות הקיימת. המפלגה מדברת במפורש על ריבונות מלאה, הכרעה במקום ניהול סבבים, הפחתת התלות המדינית, כלכלה חופשית, הסרת חסמי יבוא, צמצום רגולציה ומאבק במונופולים.

אפשר להסכים עם התוכנית הזאת ואפשר להתנגד אליה. אבל קשה לטעון שאין בה ניסיון להציג תפיסת עולם ברורה ומובחנת.

ובכל זאת, זהות ניצבת בפני אותה בעיה שממנה סובלות כמעט כל האלטרנטיבות הקטנות: לפני שהציבור שואל אם הרעיונות שלה טובים, הוא שואל אם היא בכלל יכולה להפוך לכוח פוליטי משמעותי.

כך נוצר פרדוקס. מפלגה חדשה זקוקה לקולות כדי להוכיח שהיא רלוונטית, אבל חלק מהמצביעים דורשים ממנה להוכיח שהיא רלוונטית לפני שהם מוכנים לתת לה את הקולות.

הטיעון של תומכי הליכוד גם הוא רציני

כדי לבחון את השאלה בצורה הוגנת צריך להציג גם את הצד השני.

תומכי הליכוד יכולים לטעון שממשלה אינה מכון מחקר אידיאולוגי. ראש ממשלה אינו יכול לבצע כל סעיף במצע כאילו אין ארצות הברית, מערכת משפט, מערכת ביטחון, שותפות קואליציוניות, כלכלה עולמית, דעת קהל בינלאומית ומגבלות צבאיות.

מנקודת המבט הזאת, מה שמבקרי נתניהו מכנים "חוסר הכרעה" יכול להיתפס אצל תומכיו כאחריות. מה שנראה לאחרים כמו נסיגה מהאידיאולוגיה יכול להיחשב פרגמטיות של מנהיג שנדרש לנהל מדינה אמיתית ולא לכתוב תוכנית על הנייר.

זה טיעון לגיטימי, ויש בו אמת: כל מי שיגיע לשלטון יגלה שהמרחק בין מצע לבין ביצוע גדול בהרבה מכפי שנראה מבחוץ.

אבל הטיעון הזה אינו יכול להיות תשובה אוטומטית לכל דבר. אם כל פער בין ההבטחה לבין התוצאה מוסבר תמיד באמצעות "אילוצים", בשלב מסוים האידיאולוגיה מאבדת משמעות.

השאלה שמצביעי הימין צריכים לשאול

הוויכוח לכן אינו צריך להיות האם הליכוד "ימין" לפי ספר לימוד במדע המדינה. הוא ימין. השאלה החשובה יותר היא איזה ימין הציבור רוצה לקבל בפועל.

האם ימין פירושו בעיקר זהות לאומית, סמלים, נאומים והרכב קואליציוני? האם הוא נמדד לפי מידת הניסיון והיכולת לשמור על מערכת קיימת בתנאים קשים? או שהוא צריך להימדד לפי שינוי המציאות: הכרעת אויבים, ריבונות, משילות, חופש כלכלי והקטנת התלות במערכות שהימין עצמו מבקר?

אין תשובה אחת שכל מצביע חייב לקבל. אבל יש שאלה שכל מצביע צריך להיות מסוגל לענות עליה לעצמו.

אם מחר היו מוחקים את שמות המפלגות ואת שמות המועמדים ומשאירים על הדף רק את המדיניות שהם מציעים ואת התוצאות שהם השיגו - האם היינו מצביעים בדיוק אותו דבר?

אם התשובה היא כן, מצוין. זו בחירה אידיאולוגית מודעת.

אבל אם התשובה היא לא, ייתכן שחלק משמעותי מהפוליטיקה הישראלית כבר אינו מאבק בין ימין לשמאל, אלא מאבק בין זהויות פוליטיות שהתקבעו במשך עשרות שנים.

לקראת בחירות 2026 זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר עבור המחנה שמגדיר את עצמו ימין: לא מי קיבל בעבר את הזכות להשתמש בתווית הזאת, אלא מי מציע היום את המדיניות שהבוחר עצמו באמת רוצה לראות במדינת ישראל.